דרשה לכל נדרי – שערי תשובה
שלום וכתיבה וחתימה טובה לכולכם,
המשנה בסוף מסכת יומא מתארת את יום כיפור כמקווה, והלילה אנחנו מתחילים את הטבילה הארוכה שלנו לעשרים וחמש שעות של יום כיפור. כציבור וכיחידים תוך התפילות שנתפלל, החרטה שנתחרט והחמשה עינויים שנתקיים, אנו מקווים לטהר את עצמנו ולהשיג חתימה חיובית לשנה החדשה. עם זאת, בעוד המטפורה של יום כיפור כמו מקווה יפה, היא גם מגביל היחס שלנו ליום כיפור. כמו שהמדרש (איכה רבה ג) מלמד אותנו:
‘נמשלה תפלה כמקוה ונמשלה תשובה כים, מה מקוה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה, כך שערי תפלה פעמים נעולים פעמים פתוחין, אבל הים לעולם פתוח כך שערי תשובה לעולם פתוחין’
מה שאנו לומדים ממדרש זו היא שעם כל המסרים היפים כשאנחנו משווים יום כפור למקווה, תשובה דומה לים ולא למקוה משום שכמו שאין לים דלתות או שערים או מנעולים, גם אין לתשובה לא דלתות ולא שערים ולא מנעולים.
אך מצינו כמה וכמה מקורות, תפילות ומאמרי חז”ל שכן מדברים על “שערי תשובה“. לדוגמא, רק לפני עשרה ימים התפללנו בראש השנה שהקב”ה פּוֹתֵחַ שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה, ובמהלך תפילות יום הכיפורים אנחנו מדברים על איך הקב”ה פותח את השערי תשובה לאלו שחוזרים בתשובה. ובסוף יום כיפור יש לנו נעילה ואנו מבקשים שהקב”ה יפְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת השַׁעַר. ולכן השאלה היא האם תשובה היא כמו מקווה או ים, האם היא זמין רק לפעמים או האם תשובה פתוחה באופן קבוע?
כדי לענות על שאלה זו, אני רוצה לקרוא משפט אחת מהספר אורחות צדיקים שכותב שם בשער התשובה שלו:
‘ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה… מי שרוצה להתקרב אל האלהים, לא יסגור שערי התשובה לפניו, אך פותח לו שערי תשובה, ומורה לו הדרך הישרה…‘
מה שאני חושב שאנחנו לומדים מכאן היא שלמרות שיש שערי תשובה, השערים הם אוטומטיים, עם חיישנים (כמובן חיישנים ממכון צומת כדי שיוכלו לפעול ביום כיפור!), וכשאנחנו מגיעים קרוב לשערים, הם תמיד ייפתחו עבורנו.
משמעות הדבר היא שהעבודה שלנו ביום כיפור היא לא פתיחת השערי תשובה. אלא, מדובר בעבודה של התקרבות לשערים, ועם ההתקרבות הם פותחים באופן אוטומטי. אבל, הבעיה היא שבני אדם לא תמיד יודעים שדלת או שער היא אוטומטית עד שהם ממש עומדים ליידה.
בנוסף לזה – יש שערים שנראים יפים ויש שנראים פחות, ויש שערים שמעבירים מסר שאנשים אינם רצויים להתקרב אליהם. אז למה יש שערי תשובה אם הם יכולים להרחיק אנשים? לדעתי, התשובה מצויה בפסוק ”שובה אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג:ז), זאת אומרת שהקב”ה רוצה שנעשה את הצעד הראשון ואז הוא יעשה את השאר, כמו שחז”ל אומרים (שיר השירים רבה ה:ב): ”פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם”
עם זאת, יש הבדל בין שערי הקב”ה לשערים אנושיים, ובעוד ששערי הקב”ה נפתחים באופן אוטומטי, שלנו לא פותחין ככה, ולכן בעוד ששערי תשובה של הקב”ה תמיד פתוחים למי שמתקרב אליהם, הרבנים שלנו אמרו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע סגירת הדלתות שלנו או עוד מכשולים אחרים מול אלה שרוצים לחזור בתשובה.
לדוגמה, אף שיש מצווה של והשיב את הגזילה, המשנה (גיטין ה:ה) מלמד אותנו:
וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים
משמעות הדבר היא שכדי לעזור למישהו שגזל עצים והשתמש בהם בעת בניית ביתו, חז”ל גזרו שבמקום להחזיר את העצים הספציפיים, הגנב יכול פשוט לשלם את ערכם.
עוד דוגמא, חז”ל (חולין ה.) מלמדים אותנו ש”מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה”
למעשה, בספרות חז”ל אנו מוצאים הרבה דוגמאות ותשובות שמראים רגישות כלפי דאגה ל’תקנת השבים’, או ‘שלא תנעול דלת בפני שבים’.
מה שזה מלמד אותנו היא כי בעוד שיש שערים בשמים עבור תשובה ביננו ובין הקב”ה, זה נגד רצון ה’ לשים שערים מול בני אדם שרוצים לחזור בתשובה, ולכן אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי לאפשר לאלה שרוצים לחזור בתשובה. למעשה, כפי שמסביר השל’ה הקדוש (מסכת יומא, פרק תורה אור), זו המשמעות העמוקה של האיסור של נעילת הסנדל ביום כיפור כי ביום הזה, וזה לשונו, ‘אין נועלין דלת בפני לווין למעלה, אבל שערי תשובה פתוחין לכל‘.
ועכשו זה מביא אותי למסר העיקרי שלי, שהיא גם קשור לתשובה, וגם קשור לשערים המקיפים אותנו, ולכן אני רוצה לשאול אותנו אם אנחנו – כקהילה דתית שחיה מאחורי שער פיזי בכניסה ליישוב שלנו עושים מספיק כדי לעזור לאחינו ולאחיותינו המסורתיים ובמיוחד החילוניים לחזור לתורה ולשמירת המצוות?
הגמרא בכריתות (כריתות ו:) אומרת לנו:
א”ר חנא בר בזנא א”ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת
וזוהי הבסיס למה שאנחנו אומרים בכל נדרי:
‘על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים‘
אבל האם אנו מכניסים בברכה את אלה שהם החלבנה לחיינו, לבתינו ולהקהילה שלנו? באופן ספציפי, האם אנו מתייחסים ברצינות לרעיון של קירוב רחוקים ותקנת השבים למי שרוצה ללמוד יותר ולעשות יותר?
כמובן, ייתכן שחלק מכם חושבים שזה לא יצליח. עם זאת, כמו הבעל שם טוב מסביר הענין של החלבנה, בעוד שעץ רטוב לא יכול לשרוף, אם הוא עומד בין עשרה עצים יבשים, אפילו העץ הרטוב ידליק באש.
אבל, בימקום לעלות לאתגר של השראה והשפעה, רבים מאיתנו – כמו יונה – בורחים מאחריותנו. אנחנו יוצרים שערים סביבנו, ואנחנו מסתתרים מאחריותנו.
אבל אז אני חושב על חייו של ארי פולד הי”ד שנרצח רק לפני יומיים. אני חושב על מישהו שהיה מוכן להיות קול גאה לישראל, שתמך בחיילים ועבד כשגריר לתורה וליהדות. הוא לא ברח מן האחריות שלו, ולכן זה לא בסדר שאנחנו – לפעמים – בורחים מאחריותנו.
כלפי האחריות שלנו לתקנת השבים יש מתוכינו כמה שנרדמים, אבל היום יום כפור ועם זה אנחנו שמעים השאלה החזקה שהרב החובל שאל את יונה: ‘מַה־לְּךָ נִרְדָּם’!
היום אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אבל האמת היא שאולי אנחנו – שלא עבדנו מספיק עבור קירוב רחוקים ותקנת השבים – אנחנו ששמנו שערים מסביבנו – אנחנו שברחנו מאחריותינו כמו יונה – הם העבריינים האמיתיים.
בניגוד לשערי התשובה של הקב”ה שדוחקים אותנו להתקרב ואזי הם ייפתחו, עלינו מוטלת החובה לוודא שאין שערים המונעים יהודים אחרים להתחבר ולהתקדם לקראת אורח חיים של תורה, ולהדגיש את המסר החשוב שתשובה נמשלה לים – וכמו שהים לעולם פתוח כך שערי תשובה לעולם פתוחים, ואף על פי שיום כיפור הוא היום שהרבה יהודים – אפילו יהודים חילוניים – צמים ומגיעים לבתי כנסת, רבים מהם חושבים שזה רק אפשרי והדלת היא פתוחה רק ליום אחד בשנה.
לכן, כפי שאנו מתפללים כאן, יחד, בקהילה הדתית שלנו, באו נחשוב ביחד איך אנחנו, כיחידים, יכולים לעשות תשובה, ואיך אנחנו – גם כיחידים וגם כקהילה – יכולים לאפשר תשובה גם לאנשים בתוך הקהילה שלנו וגם מעבר לזה. אולי זה יכול להיעשות על ידי פתיחת הקהילה שלנו למי שאינם שומרי שבת עבור שבת עולמי. בנוסף, הרבה מאיתנו מקבלים דברי תורה יפים בווטסאפ וכדיי לשלוח אותם לחברים ובני משפחה שלנו שיודעים פחות ממנו. וכמו שהסוכה שנבנה בע”ה פתוחה לאלמנטים – בואו נפתח את הסוכות שלנו לחברים ולבני משפחה שאין להם סוכה.
בסופו של דבר, אם אנחנו מאמינים בתשובה, וסומכים על תשובה, בואו גם לאפשר תשובה – למעננו, למען התורה, ולמען העולם.
KOL NIDREI DRASHA: THE GATES OF REPENTANCE
The Mishna in Yoma describes Yom Kippur as a Mikveh, and tonight we begin our 25 hour immersion in Yom Kippur. Together, and individually, through the prayers we recite, the regret we express and the five inuyim we observe, we hope to purify ourselves and achieve a positive signing and sealing for the new year. However, while the metaphor of Yom Kippur as a Mikveh is beautiful, it actually limits our understanding of what Yom Kippur can achieve. As the Midrash (Eichah Rabbah 3) teaches us:
‘Tefillah is compared to a Mikveh, and Teshuva is compared to the sea. Just as the Mikveh is sometimes open and sometimes locked, so too the gates of tefillah are sometimes locked and sometimes open. However, the sea is always open, and so too, the gates of teshuva are always open.’
What we learn from this Midrash is that while it is powerful to think of Yom Kippur as a Mikveh, it is essential that we look at teshuva as the sea, because just as the sea has no gates doors or locks, neither does teshuva .
However, though this sounds like a lovely idea, we actually find considerable reference to ‘the gates of repentance’ in the Rosh Hashanah and Yom Kippur liturgy. Just 10 days ago we prayed on Rosh Hashanah and expressed how God ‘opens the gate to those who knock in repentance’, and throughout the Yom Kippur tefillot we speak about how G-d ‘opens the gates’ to those who repent. In fact, Yom Kippur ends with Neilah which seems to be about closing and locking the gates of the day. And so the question we must consider is whether teshuva is like a Mikveh or a Sea, whether it is only available at times or whether it is permanently open.
To help answer this question let us turn to the Sefer Orchot Tzaddikim who writes in his Sha’ar HaTeshuva:
‘Our Rabbis taught.. Whoever wants to come close to God, the gates of teshuva will not be closed for them. Instead, the gates of repentance will be opened for him which will show him the straight path to follow…’
What I think we learn from here is that while there may be gates of repentance, the gates are automatic, with sensors (of course I mean sensors from Machon Tzomet so they can operate on Yom Kippur!), and so as long as we come close to the gates, they will always open for us.
This means that the avodah of Yom Kippur is not about opening the gates of repentance. Instead, it is about the act of coming close to those gates, and by doing so, they will open automatically and we will attain atonement. Of course, the problem is that a person doesn’t always know that a door is automatic until they are right next to it, and so the challenge of having gates of repentance is that unless someone is close by they don’t know that the gates will open for them. Moreover, while some gates look welcoming, others look restricting, and by seeing a gate it can be suggestive that some people aren’t welcome. So this brings us back to the main theme – why have gates of repentance if they can alienate people? And to my mind, the answer is found in the verse (Malachi 3:7) שובה אלי ואשובה אליכם, meaning that G-d wants us to make the first move and then He will do the rest. As Chazal (Shir Hashirim Raba 5:2) teach us:
‘Open up for me an opening like the eye of a needle and in turn, I will enlarge it to be an opening through which wagons can enter’.
However, there is a difference between G-d’s gates and human gates, and while G-d’s gates open automatically, ours do not. What this means is that while the gates of repentance of God will always open to those who come close, our Rabbis urge us to do all we can to avoid closing our doors or placing impediments in front of those who wish to repent.
For example, notwithstanding the mitzvah of returning stolen property (see Vayikra 5:23), the Mishna (Gittin 5:5) teaches us:
‘and on the beam which was stolen and which he [who stole it and already used it and] built it into a palace, restitution for [the beam] may be made in money, for reasons of enabling repentance’.
What this means is that in order to help someone repent who stole a beam and used it to build their house, the Rabbis ruled that in place of returning that specific beam, the thief could just pay its value.
Similarly, Chazal (Chullin 5a) teach us that ‘we accept the sacrifices of the sinners of Israel in order to enable them to repent‘.
In fact, throughout rabbinic literature we find many examples and rulings that show sensitivity towards this concern for ‘Takanat Hashavim’ – for reasons of enabling repentance, or ‘Shelo Tin’ol Delet Bifnei Shavim’ – so that we do not lock a door before those who wish to repent.
What this teaches is that while God’s teshuva has gates, the ways in which we encourage teshuva should not, and we should therefore do all we can to enable those who wish to return to do so. In fact, as the Shlah (Massechet Yoma, Perek Torah Or) explains that this is the deeper meaning of not wearing shoes on Yom Kippur because:
‘Not wearing shoes (Neilat HaSandal) reminds us that we should not lock doors (No’alin Delet) in front of those who have sinned. Instead, the gates of heaven are open to all‘
And this now brings me to my main message which, though connected to teshuva, is also connected to the gates that surround us, and that is to ask us whether we – as a religious community who live behind a physical gate (which – though open throughout the week – is closed at night and over Shabbat) at the entrance of our Yishuv are doing enough to help our secular brothers and sisters return to Judaism and to shemirat hamitzvot?
The Gemara (Keritut 6b) teaches us:
‘Any fast that doesn’t include the sinners of Israel is not a true fast. For behold the Chelbana has a foul smell and yet the Scripture counts it among the ingredients of incense‘
And this is the basis of what we say in Kol Nidrei that:
‘with the permission of G-d and the permission of the community, in the Yeshiva on High and the Yeshiva below, we grant permission to pray with sinners‘
But do we welcome the Chelbana in our lives, our homes and our community? Specifically, are we taking seriously the notion of takanat hashavim and making Judaism attractive and welcoming to those who wish to learn more and do more?
Of course, there may be some of you who think this is pointless. Yet, as the Ba’al Shem Tov explained, while a wet log may not burn, if it is placed among ten dry logs, it will.
Sadly, however, rather than rising to the challenge of reaching out and inspiring, many of us – like Yonah – run away from our responsibilities. We create gates around ourselves, and we hide from our responsibilities.
Yet I then think of Ari Fuld who was murdered just two days ago. I think of someone who was prepared to be a proud voice for Israel, a support for soldiers, and an ambassador for Torah. He didn’t run away from his responsibilities, and neither should we.
So unlike the divine gates of teshuva that urge us to come close at which time they will then open, we have a duty to make sure that there are no gates that impede other Jews from connecting with and growing towards a Torah lifestyle, and though Yom Kippur is when many secular Jews find their way into synagogues and fast their way through the day, many of them think that it is only on this 1 day a year that they are welcome and that the door is truly open.
So as we pray here, together, in our community, let us consider how we – as individuals – can do teshuva, and how we – both as individuals and as a community – can enable teshuva both within this community and beyond. Perhaps this can be done by opening up our community to those who aren’t Shabbat observant for The Shabbos Project (Shabbat Olami). Additionally, let’s forward nice divrei Torah that we receive on Whatsapp to our friends and family who are less knowledgeable. And like the Sukkah that we will be building which is open to the elements – let’s open our Sukkot to friends and family who themselves don’t have a Sukkah.
Ultimately, if we believe in teshuva, and rely on teshuva, let’s also enable teshuva – for our sake, for Torah’s sake, and for the sake of the world.
